| 199 אשרית לטיפולים "מתיחת פנים" . הם נותרו מה שהיו מלכתחילה, מסע קשה וסיזיפי . תחושת חוסר תוחלת הלכה ופשׂתה בי, תחושה שמדובר במאמץ עקר . רצה ורצה, אבל נשארת במקום . חוסר התוחלת לא ניזון רק מהסיזיפיות של הטיפולים, אלא גם מחוסר הבנה . עברתי 15 טיפולים, נכנסתי ל- 3 הריונות, אף לא אחד מהם היה תקין . משהו לא עבד, ואני לא הבנתי מה . גם לא הבחנתי שמטיפול לטיפול מתרחש שינוי דרמטי — בתובנות, בפרוטוקולים, בפרוצדורות — שיגרום למה שלא קרה עד אז לקרות . הרגשתי שאני נעה במסלול של ניסוי וטעייה, תלויה לחלוטין במקריות טהורה, בכך שהמטבע ייפול לשם שינוי בצד הנכון . מתברר שניתן "לסחוב" את התלות המוחלטת במקריות עד גבול מסוים, אחר כך הדלק נגמר . זה מה שקרה לי . ייאוש כבד ירד עלי . כי כשמתייאשים מלהביא ילד אפשר להיאחז בטיפולים, אבל כשמתייאשים מהטיפולים עצמם, במה אפשר להיאחז ? בטיפול ה- 14 וה- 15 חוסר התוחלת היה נוכח כל כך עד שבקושי גררתי את עצמי על פני שלבי הטיפול השונים . גם אם רציתי, לא יכולתי לאחוז בזה עוד . בקליניקה של הרופא שלי הכול עבד כרגיל . פגישות, תורים, פרוטוקולים, מרשמים . יכולתי להמשיך לטיפול ...
אל הספר