הַיְּצוּר בַּנּוֹצוֹת: הגיונות על משמעותה של התקווה

26 | אופקים תקווה בימי שואה אושוויץ הוא המבחן הקשה והאיום של התקווה . ממלכת הרוע סגרה את דלתות התקווה הריאלית והראשונית, ויושבי צלמ וות של המחנות הורחקו ממנה, כדרך שהורחקו מהקיום האנו- שי . היש עוד תקווה בעולם אפל זה של המחנות ? פרימו לוי- מעיד כי כל עוד גופו של האדם לא קרס לא נשללו תודעתו וחירותו של האדם, ותקוותו לא אבדה . בספרו "הזהו האדם" כתב : האדם מאמין בכל הווייתו שלחיים יש מטרה ; אמונה זו היא מהותו האנושית . בני אדם חופשיים הוגים בה, מתדיינים על טיבה, מכנים אותה בש מות הרבה . עבורנו המטרה פשוטה ביותר ; לחיות- עד האביב . על דבר אחר איננו חושבים . למשימה הזאת בלבד מכוונים כרגע כל משאבי הנפש של תקוותינו . 18 האביב אינו תכלית התקווה ; הוא רק כלי נשק להשגת יעד רא שוני יותר – דבקות בחיים . בעולם סגור וחתום, שבו התקווה- נראית בלתי אפשרית, בני אדם נאבקים על רצונם בחיים ומ סרבים להיהפך לחפץ שעובדות חייהם מכריעות אותם . תקווה- זו מתחזקת באמצעות הזיקה הבין-אישית . לוי מספר על הנער שלוימל'ה שקיבל את פניו בבואו אל המחנה : "שלוימל'ה קם, מתקרב אליי ומחבק אותי בעדינות . השיחה תמה . צער אוחז בי,...  אל הספר