פרק יב: בעלות על קרקעות וירושת הארץ בחוק המקראי ובמחשבה המקראית

בעלות על קרקעות וירושת הארץ בחוק המקראי ובמחשבה המקראית אחד של ההוויה הדתית-היסטורית . המשפט – ויהא זה אפילו בתחומים הנחשבים בדרך כלל כחילוניים לגמרי, כגון משפט פלילי, דיני נזיקין או דיני קניין – נתפס במקרא כצד אחד של האמונה הדתית ושל המעשה הדתי, ועוד יותר : כאחד הצדדים המרכזיים באמונה זו . כל עניין משפטי הוא מעיקרו עניין דתי, וכל חוק מוצג ומוסבר במונחים דתיים . לפיכך, מעצם מהותה של תפיסת החוק המקראית תתחייב קרבה בין שני הנושאים שהצגתי לעיל, הרעיוני והמשפטי . ואולם בעניין שאנו עוסקים בו – בעלות על קרקעות מצד אחד, ושאלת ירושת הארץ מצד אחר – הקשר בין התחום המשפטי והתחום הרעיוני הדוק הרבה יותר מאשר הזיקה הכוללת בין תחום המשפט ותחום הדת במחשבה המקראית . כאן הקשר נוגע לאחד המרכיבים המרכזיים של האמונה הדתית עצמה : ההבטחה לאבות, כיבוש הארץ וההתנחלות בה . כידוע, על פי ההשקפה המקראית היסוד לקיומו של עם ישראל הוא הברית שכרת העם עם אלוהיו : ׳ה׳ אלהינו כרת עמנו ברית בחֹרב׳ ( דב׳ ה, ב ) , ותוכנה של הברית הוא : ׳ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים׳ ( שמ׳ ו, ז ) . אחד המרכיבים המרכזיים בברית זו הוא ...  אל הספר