"שמיר עיצב בפרוזה ריאליסטית את האתוס האלתרמני" ובו בזמן "הוא ניפץ את האתוס האלתרמני הרומנסי-סימבוליסטי" . הדבר 159 ניכר "בשינוי הדקדוקי מהולך להלך" . אם כך, שירו של אלתרמן, "האם השלישית", משמש מקור - ניתן אולי לכנותו מקור ראשוני - לעיבודו הדרמתי של שמיר, המחזה הוא הלך בשדות . הרומן אכן נאמן לאותו "שינוי דקדוקי" - בעוד שבבלדה של אלתרמן הבן הירוי "הולך", כדברי האם השנייה, הרי שגיבור הרומן "הלך", בזמן עבר ; הוא "מי שהיה" כבר בפתח הרומן . "הבחירה ב'הלך' הופכת את הפעולה הנמשכת לעד לפעולה חד פעמית / ממשית [ . . . ] כמו הצליבה, או, בהבדלים מסוימים, 160 העקדה", וכך הופך הרומן גם את מות הבן ל"אירוע היסטורי" . ואולם, באופן פרדוקסלי, העיבוד הדרמתי של הוא הלך בשדות , אף שהוא מכיל ואף מדגיש את משמעות ההפיכה ל"אירוע ההיסטורי", בהביטו לאחור באירוע הזה הוא שב והופך אותו להווה פעולתי, כפי שהדבר מומחש בטקס האזכרה, המשתף את קהל התיאטרון מדי ערב במיתוס ובריטואל הקורבן ; ממש כשם שאירוע הצליבה שב והופך למיתוס ולריטואל בכל ביצוע חי של ה"מתאוס פסיון" של באך, וכך העקדה בטקסי חג הקורבן המוסלמי . בהליך פרדוקסלי ...
אל הספר