בחרתי לפתוח את הדיון ביסודות העיבוד הדרמתי דווקא בשיר : עיבוד של נתן זך למיתוס אורפאוס . עיבודו האירוני של זך למיתוס האהבה והמוות הנודע משמש ( לצד דיון בזוגיות, ביצירה ובתשוקה, לאו דווקא לבת הזוג ) המחשה חדה של מהות העיבוד, ובמיוחד של העיבוד הדרמתי, וזאת על ידי הצגת שני היבטים עקרוניים כבר בפתח השיר : המבט והזמן, הנוכחים בעיצוב הדרמתי של הסיטואציה ושל השפה . הסיטואציה מומחשת, ממש כמו בדרמה, על ידי המיזנסצנה, העמדת הדמויות על הבמה : בניגוד צורב לנרטיב המקורי, אורפאוס של זך אינו מוביל את אשתו האהובה אֶוְרִידִיקֵי מהשאול כשמבטו מופנה קדימה, לעולם, לחיים, לאור ; כאן היא המובילה, והוא הולך בעקבותיה . החוק, האיסור על הפניית המבט לאחור, מכוּון כאן לאו דווקא נגד התשוקה נטולת האיפוק אל האישה האהובה, אלא בראש ובראשונה נגד המבט בשאול עצמו . זהו איסור המופר בשיא הדרמתי במערכה השלישית : "בסִבּוב השלישי היה הגֵיהִנֹּם יפה יותר מדי" . מבטו החומד של המשורר "הנוכל, השוגה" - ובמונחי הספר הזה, המעבד - מופנה אפוא לאחור תמיד . שם, בעבר, מצוי היופי המפתה, וככזה מוטל עליו לעיתים קרובות סוג של שלילה, סייג או ...
אל הספר