הֶם אֶת מסבירה המשנה את טעם תיקון המעמדות שהיו בזמן שבית המקדש היה קיים : לְפִּי שֶׁנֶאֱמַר צַו אֶת בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָאֲלֵ אשוֹנִּים עֶשְׂרִים וְאַרְבַע מִּשְׂמָרוֹת . עַל כָּל קָרְבָנִּי לַחְמִּי . וְכִּי הֵיאַךְ קָרְבָנוֹ שֶׁל אָדָם קָרֵב, וְהוּא אֵינוֹ עוֹמֵד עַל גַּבָיו . הִּתְקִּינוּ נְבִּיאִּים הָרִ . ( שאלו יהיו במקום של כל ישראל ) מִּשְׂמָר וּמִּשְׂמָר הָיָה מַעֲמָד בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל כֹּהֲנִּים, שֶׁל לְוִיִם, וְשֶׁל יִשְׂרְאֵלִּים . הכוהנים היו עולים לעבודה, לוויים לשיר והישראלים היו עומדים על קורבן אחיהם . והינה, לכאורה יוצא מזה שכל הנ"ל היו השלוחים של כל ישראל, וממילא צריך להיות הדין שיכול בעל הקורבן לומר : "לָא בָעֵינָא דְלִּקְרָבֵהּ כֹּהֵן", שבאותו משמר מכיוון שהמה שלוחי דידן, ואי אפשר להקריב בעל כרחו . אבל באמת איננו כן וכדיבואר . יעוין בגמ' בנדרים ד' ל"ה דבעי הגמ' אי הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן, ונ"מ למודר הנאה מכהן אי מותר להקריב קרבנותיו, אי שלוחי רחמנא מותר, ואי שלוחי דידן אסור . מכריח דהני כהני שלוחא דרחמנא נינהו, דאי סלקא דעתך שלוחא דידן נינ...
אל הספר