142 מיכל בן-נפתלי כמו וירג'יניה וולף, לאה גולדברג או ג'יימס בולדווין ? ואם כן, עדיין, מה טיבן של התנועה והשיחה המתחוללים בין אופני ההבעה האלה אצל כל אחד ואחת מהם, ואצל רבות ורבים ואחרים ? בהרצאה שנשא בקולג' דה פראנס ב- 1978 תיאר רולאן בארת את קיץ ,1909 שבו פרוסט, אחרי מות אימו, ניצב על סף בעקבות הזמן האבוד והיסס בין שני ז'אנרים, או שני "צדדים" : המסה והרומן, בלי שידע בשלב זה כי הם עשויים להתחבר - היסוס שבאחריתו בחר במה שבארת כינה "הצורה השלישית", "הז'אנר השלישי" ; ספר שהוא רומן חיים וסיפור של מחשבה על זיכרון וזמן, מעשה התכה המסלק את הסתירה ביניהם . במילים אחרות, בעקבות בארת, במקום לדבר על וי"ו החיבור בין מסה ויצירה אפשר לחשוב על עיקרון מטא-פואטי אחר, של מיזוג ושל הכתמה, של מקף מחבר המתגבר על הפיצול המשוער . אלא שאנטי-טהרנות זו יסודית יותר, שכן היא נוגעת לעצם הז'אנר-לא-ז'אנר שהוא המסה, לאָמוֹרפיות האינהרנטית לה מאז הולדתה, במאה ה- 16 - אמורפיות שהשפיעה, ומשפיעה עד היום, על הניתוח התאורטי-פורמלי המצומצם יחסית בעניינה, בהשוואה לשירה או לבדיון, וזאת למרות ואולי בשל המסורת המסאית ארוכת השני...
אל הספר