68 מיכל בן-נפתלי נעמה : אַת דיברת קודם על המחלה אצל סעיד, איך שהוא תופס את הלבנטיניות כמחלה ממארת, ולא הזכרנו שהוא כותב את ״עקור״ בסוף ימיו, מתוך מחלה קונקרטית שגופו לוקה בה, הסרטן . ואני חשבתי על המחלה שלך . ההסתלקות הזו שלך . היא טלטלה את עולמי . אני שכבתי חודש במיטה . רונית : זהו רגע של אלם, שאין בשבילו מילים . נעמה : אני מלקטת כאן קטעי דיבור שלך - ממסות, הרצאות שלך, שיחות שקיימת . אני מחפשת את הדברים שלך, את החוכמה שלך, אבל נדמה לי שבעיקר את קולך . את חיתוך הדיבור המדויק שלך, את הטון שלך, איך בדיוק אמרת את הדברים . את השארת אותנו יתומות . כבר שנתיים, שאני מחפשת בנרות אחר קולך . רונית : משהו שונק את גרוני . בעודי מביטה בחלון, באותה זגוגית מאובקת, אני יודעת איזה דבר . חלק ממני יודע . זו אני שצריכה להופיע . הנני : מצפה לעצמי שאופיע, אעלה מתוך האד . 65 איך ממשיכים מכאן ? איך ממשיכים ממה שנראֶה, ברגע ההווה, כְּסוף של תקופה, שלוּוה בהסתלקותם, זו אחר זו וזה אחר זו, של כותבים משלושה דורות : רונית מטלון, נעמה צאל ויהושע קנז, שלא חיו, או לא חוו במלוא נוכחותם המודעת - במובן הקונקרטי של המילים...
אל הספר