284 שמעון לוי הולכים במישור, מתקדמים ממרחק ומתקרבים אלו לאלו, הגדר נהרסה, מכיוון הרצועה לעבר שדרות, מאשקלון לעזה, מתל אביב לירושלים, לאט, ולאט גם מתקלפים מסממנים מזהים של רוח, נפש וגוף, המצלמה מלווה אותנו, פעם אלו, פעם אלו - עד עירום מוחלט, מופשט ופשוט, באו מאות אלפי בני אדם מכל רוחות השמים בשמש נֶגבּית במישור השטוח, ואט אט מוחלפות העוינות והשנאה והחשש בציפייה, בתקווה מהוססת, ובסוף כל מצבורי האדם האלה מתחילים, בעדינות אין קץ, בהתחשבות ובזהירות מופלגת, להתערבב ולגעת אלו באלו בחיישנות, בדמעות צער עמוק על כל המתים, על כל הפצועים והפגועים, על אובדן האמון הנורא, זקנות וילדים ואבות שכולים ואימהות של מתים, וגם הם בכלל לא מתו אלא צועדים עם כולם וסתם אמרו שמתו, הם לא מתו, ושל פצועים קשה ונכים וגידמים וקטועים, מתחילים להתערבב, והמצלמות יוציאו את זה, את כל זה, כל זה לאור הצורב, וכולם מתחבקים, כולם עם כולם, ומתלטפים, מנחמים, מתנצלים, בוכים, הרבה, ואומרים שלא ידעו ולא התכוונו וחשבו תמיד שאצל האחרים הכול אחרת ורק עכשיו, פתאום, הבינו, וכולם אוהבים ורכים, מדולדלים מיגון כבד מנשוא ומנחמה קטנה מתישה וכו...
אל הספר