208 יורם הרפז החינוך הבית-ספרי, כתב דייוויד פרקינס, לוקה ב"סינדרום המושיע", "תסמונת המשיח" ביהודית — ציפייה לתאוריה, מתודה, טכנולוגיה או משהו 2 אחר, שיגאלו אותו מכישלונו הכרוני לייצר הוראה ולמידה אפקטיביות . בשנות התשעים, שעליהן הכריז הנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש האב כעל "העשור של המוח", ושבהן נכנסו לשימוש טכנולוגיות דוגמת fMRI ( הדמיה תפקודית של המוח ) המאפשרות צילום של המוח בפעולה ( וייתכן שגם "קץ המילניום" הגביר את המתח . . . ) , היה נדמה שהנוירו-פדגוגיה היא המושיע או המשיח שהחינוך מצפה לו . לסלי הארט ( Hart ) , שספרו החלוצי Human Brain and Human Learning ( מ ו ח א נ ו ש י ו ל מ י ד ה א נ ו ש י ת ) משנת 1983 זיכה אותו בתואר "אבי הנוירו- פדגוגיה", כתב ש"ללמד בלי לדעת כיצד המוח לומד, זה כמו לתכנן כפפה בלי לדעת כיצד כף יד נראית" . האנלוגיה הקליטה הזאת התפשטה בשיח הנוירו-פדגוגי המתהווה וחלוצי התחום שאלו : "כיצד המורים יכולים ללמד 3 בלי לדעת כיצד המוח לומד ? ! " אריק ג'נסן, אחד מחלוצי התחום, כתב על "פרדיגמה חדשה" שעומדת לחולל מהפכה בתיאוריה ובפרקטיקה הפדגוגיות : אנו מצויים על סיפה של מהפכה,...
אל הספר