פרק שני - הילד שבתוך המבוגר | 73 בו-זמני של שני הקולות בשיח הטיפולי, גם כשנושא הטיפול הוא נושא "בוגר" במובהק . ניתן לומר אפוא כי עצם המבע ה"מעובה" מחבר בין המטופל למטפל לא רק דרך הנושא שבו הוא עוסק, אלא גם דרך צורת המבע הילדית, שבכוחה לשחזר חוויות קדומות אנלוגיות . במקרה של יהודה אטלס, אין מדובר ב"עיבוי", כי אם בדיבוב הילד שבתוכו, שהחל על פי עדותו באמצעות דיאלוג עם ילדו הממשי במציאות . דיאלוג זה עבר טרנספורמציה למעשה היצירה, שבה יכול היה אטלס לא רק לתת ביטוי לקולו של הבן, אלא להשמיע קול זה באמצעות הילד שהיה . מעבר זה שומר אומנם על שני הקולות המוכלים בשירים, אבל הוא מתפתח לכדי הפרדה בין קול המבוגר ( שבדרך כלל נמצא "בחוץ", אינו מבין את קולו של הילד, ולכן נוזף בו, מחנך אותו או מתעלם ממנו ) , לבין קולו של הילד ( שעימו אטלס מזדהה ) . מעניין להתבונן בערך המוסף שיש להשמעת השירים בקול רם . כשהמבוגר קורא את השירים בפני הילד, הוא יכול לפנות לקול הילד מקום מרכזי ולהגחיך את תפקיד המבוגר המובע בשיר או להביע ביקורת כלפיו ( כפי שמרמזים לעיתים קרובות השירים עצמם ) . מהעבר השני, עצם השמעת קולו של הילד ...
אל הספר