פרק שביעי: "מְשׁוֹרְרוֹת אִמָּא וְאַבָּא שֶׁלִי" — בונדינג פואטי־גניאלוגי בדור המשך

290 פרק שביעי אין לנו פריבילגיה של קיצורי דרך, היא קובעת . כל זמן שלא נבין את הנחות היסוד שעליהן מבוסס הקיום שלנו, לא נוכל לדעת את עצמנו באמת ( Rich, b, 18 - 30 1972 ) . המהלך הזה הוא תשתית היסוד בשיר "תחביר הערשׂ" — בעיניי שיר של ידיעה עצמית פַּר-אקסלנס . מה שחיה סדן מגישה לנו זו אוֹדָה, שיר הלל למורשת שירת נשים שהייתה בעבורה למצע צמיחה : ממימֶיה שתתה ומפִּתה אכלה . בתחבולה מבריקה, מונולוג הפְּנִייה של הדוברת בנוי כמין דרשת בר-מצווה . בהדהוד לתיבת התהודה המסורתית של הטקס היהודי, הדוברת בשיר פונה בדברי תודה להוריה שהביאוה עד הלום, בשינוי קטן בעל אפקט של הבדל גדול : במקרה הספציפי, "אָמַרְתִּי לְאִמָּא מְשׁוֹרֶרֶת וְלִמְשׁוֹרֶרֶת אַבָּא", מדובר בהורוּת חד-מינית — שתי משוררות בתפקיד אמא ואבא . בנאמנות לתבנית הדרשה, הדוברת מפרטת את חובהּ להוריה : הן היו לצדה באשר הלכה והמוזיקה ששוררו לה, כדרכן של אמהות לילדיהן ( "תִּינוֹק שֶׁלָּכֶן הָיִיתִי" ) , הייתה בשבילה "תַּחְבִּיר הָעֶרֶשׂ" . סדן יוצקת בזאת ניאולוגיזם, מטבע לשון חדש המורכב משני עמודי תֶּמֶך : "תַּחְבִּיר" במשמעות הכללים הנוגעים למבנה...  אל הספר