250 פרק רביעי 95 ) , שמוסיפה בלא מעט בוז : "אני לא עלמה הכותבת שירים [ . . . ] אני משורר . השיר שלי אינו בא במקום תכשיט . אינו גנדרנות . שיר הוא שיר" . בלי ספק פרפורמנס דרמטי . לענייננו כאן תספיק תזכורת קצרצרה . בדור ההפלגה של עט-נשים בספרותנו — דבורה בארון, אלישבע, רחל, בת-מרים, אסתר ראב, לאה גולדברג — המודל הספרותי היה גברי למהדרין . הזדהות עם פואטיקה נשית התפרשה כהודאה בחולשה וברגשנות יתר, שמחירה היה נקוב : זילוּת היצירה בד בבד עם מיקומה ב"עזרת נשים" . רות, שמתנערת בבוז מהעלמות הכותבות שירים ומכריזה "אני משורר", מדברת מגרון היוצרת שמאחוריה . החשש מפני תיוג ממוגדר מקטין, הביא את לאה גולדברג בהתחלת דרכה ( עדיין בקובנה ) , לחתום על שיריה הראשונים "לאה משורר" . מאחורי רתיעתן של היוצרות הראשונות מהזדהות ככותבת אישה קינן החשש מפיחות ערך, מאי-התאמה לקריטריונים של קובעי הטעם . נדירותן של נשים כותבות, ולא כל שכן של אמהות ספרותיות, היא החוליה הרלוונטית לדיוני בבונדינג הרוחני-נשי . גולדברג היא אכן צאצאית ברוח של אבות ספרותיים — מעין גלגול ארכיטיפי של אתנה החכמה שבקעה ממצח אביה . ברם, במקרה שלה...
אל הספר