102 פרק שלישי הפסיכואנליטיקאית ג'יין בייקר מילר, שנדרשתי לדבריה בנושא האמפתיה הנשית, הייתה חלוצה גם במחקר שהתמקד בכעס הנשי ( 1983 Miller, ) . היא הייתה בין הראשונות לזהות את המלכוד הטמון בכעס . נשים למדו להדחיק ולרסן אותו לטובת שימור דימויין הנורמטיבי כ"טובה" וכ"ראויה", אלא שהדחקת הכעס התגלתה בתסכול שהלך והעמיק, שהתלוו אליו פיחות ערך עצמי ותחושת אין מוצא — מועקות שהובילו באופן בלתי נמנע ממש לדיכאון . הנה כי כן, מה שמוריסון משרטטת בקווים עדינים, כמעט בלתי נראים, הוא מאמץ של נל לשלוט בעצמה, לזכור שאין זו העת לסגירת חשבונות . עם זאת, הלבָּה המבעבעת בנפשה דוחקת, מחפשת סדק . וכמו שקורה במצבים שכאלה, גם סדק עקיף יִתקון . ההתכחשות המופגנת של סולה למצבה והאופן שהיא הודפת כל הצעה לעזרה טיפולית בבית או באשפוז ( "אני מעדיפה להיות פה" ) נתפסים בעיני נל כיהירות . הנצרה נשלפת : "את יודעת שאתי לא צריכה להיות לך גאווה", היא מטיחה בקול נעלב . מוריסון ממחישה את השבי התודעתי שגורם לאישה כמו נל להכריז בשכנוע פנימי — "את אשה . ועוד אשה צבעונית . את לא יכולה להסתובב כל כך עצמאית ולעשות כל מה שבא לך" . הטחתה...
אל הספר