תיעוד בעל-פה ככלי בחקר תנועות הנוער

­ 42 ­ והיא הנותנת . אתן לכם דוגמה אחת . באותו מדור לתיעוד בעל­פה, שאני מספר כאו עליו, היה פרוייקט על התנועה הציונית במצריים . רפי רקנטי היה שליח הקיבוץ המאוחד למצריים באמצע מלחמת העולם השנייה, ומראיין שלנו מטעם האוניברסיטה נשלח אליו ב­ 1970 לראיין אותו, שיספר על הפעילות הזו . והוא סיפר, וזו הייתה עדות טובה ומעניינת, אולם המראיין היה יהודי שישב במצריים באותה תקופה, ובפתח הראיון אומר לו רפי : אח, ימי מצריים זכורים לי לטובה . יהדות מצריים, יהדות חמה" וכוי . לאחר שנים מצאתי בארכיון הקיבוץ המאוחד דו"ח של אותו רפי רקנטי . והוא מתחיל : "יהדות מצריים היא יהדות מתנכרת, קרה", ועוד ועוד . ברור לי, לא שרפי התחמם, אלא במציאות החדשה יושב מולו מראיין מטעם האוניברסיטה, יהודי בן ,65 יוצא מצריים . האם יגיד לו, שב­ 24­ 1943 יהדות מצריים הייתה יהדות קרה, ושליחלם שבאו מהארץ היו יושבים במועדון ומחכים שמישהו יזמין אותם ? לא . "תרגיש טוב בחברתי", הוא חושב בלבו ואומר לו : "יהדות חמה" וכר הלאה . לגבי העניין הזה אין אפוא מחלוקת בינינו . זאב צור : התיעוד בעל­פה הוא מכשיר חשוב במחקר ההיסטורי אם מתייחסים אליו בספק...  אל הספר