166 חיוניות יום-יומית ההתרחשות הדרמטית וחסרת התקדים הזאת, נראה ששאר הדמויות בציור אינן מתרשמות כלל . האיכר פוסע בראש מורכן מאחורי המחרשה, כשכל מעייניו מוקדשים למשימה העומדת לפניו ונדמה שכלל אינו מודע לאיש-הציפור שטובע בקרבת מקום . הדייג שקוע כל כך בענייניו עד שאינו מבחין במשהו יוצא מגדר הרגיל . דמות נוספת בוהה בשמים, אולי שקועה בהגיגים . ספינת מפרש מפליגה לדרכה, ככל הנראה כי הקברניט חייב לעמוד בזמנים ואין לו פנאי לסובב את הספינה לאחור . הדמויות שקועות בענייניהן, מנותקות זו מזו ומסביבתן : הן נוכחות, אבל לא באמת . אפילו הסוס אינו חש במתרחש, אבל לו לפחות יש תירוץ : הוא עוטה סכי עיניים ממשיים ולא כדימוי . ( ו"ה אודן כתב שיר על ההתעלמות הקולקטיבית מהאירוע המרעיש, בשם 1 — מומלץ בחום . ) "מוזיאון האמנויות היפות" 2 וקיום פסיבי רבים מאיתנו "לא באמת נוכחים" לעתים קרובות, ומכונס בעצמו מהסוג הזה שואב מאיתנו את החיוניות . באיזו תכיפות יוצא לנו להיות כה שקועים בעצמנו עד שכלל איננו מודעים לאיכות התקשורת שלנו עם הזולת ? כמה פעמים יוצא לנו לפספס הזדמנויות לראות, ליצור או לקחת חלק באינטראקציות, חוויות ו...
אל הספר