הראשונה, גישת הכפייה, התבססה על הערות משפילות ואיומים בנוסח "כדאי שתשתנה אחרת תצטער" ; הגישה הזאת לא רק נכשלה, אלא אף הרעה את המצב בכך שהרחיקה את הנמען עוד יותר מעמדתו של המשכנע . הגישה השנייה, ההגיונית / עובדתית, ייחסה לעמדתו של המשכנע עליונות לוגית, עם אמירות ברוח "אם תחשבי על זה רגע תראי שאני צודק" ; במקרים אלה הנמענים פשוט שללו ופסלו את הטענות בלי להשתנות כלל . היתה זו הגישה השלישית, טיפוח שותפות, שהניבה הצלחות נאות בעצם ההעלאה למודעות של מיזוג הזהות הקיים בין השניים, בהיותם זוג . אזכור של רגשות משותפים ושל הזמן שבילו יחד, או רק עצם השימוש בכינויי הגוף אנחנו, שלנו, אותנו - באמירות ברוח "הרי אנחנו כבר הרבה זמן יחד, ואכפת לנו זה מזה ; הייתי ממש שמחה אם היית עושה את זה בשבילי" - זוהי הגישה היחידה שעזרה למשכנעים להשיג את השינוי המבוקש . חבויה כאן שאלה ראויה לעיון : מדוע לסיים את הפנייה בבקשה האנוכית ‑ לכאורה "לעשות את זה בשבילי" - במקום בבקשה השיתופית "לעשות את זה בשבילנו" ? לדעתי יש לשאלה הזאת תשובה שיכולה ללמד אותנו רבות . בשלב הזה, אחרי שהמהות המאוחדת של השותפות הזוגית הועלתה לתודעה...
אל הספר