חושך 139 ביום חמישי בבוקר הכול שקט . מעונן ושקט להפליא . אני אוכלת ארוחת בוקר וגוררת את עצמי החוצה אל הנוף הכחול, שטוף הרוחות והקר כקרח, 12 מעלות מתחת לאפס עכשיו, מוקפת מכל עבר בתלוליות שלג טרי וקשה, תערוכה עולמית חדשה שאיש לא ראה . אני גולשת בין מוצגי התערוכה, רואה עקבות שועלים, רואה שֶׂכווים, רואה ארנבת . זהו היום הרביעי בלי לראות אף נפש חיה, ואיני יודעת אם חוויתי זאת עד כה בחיי : זמן כה ממושך בלי בני מיני . כ ר י ס ט י א נ ה הסופה הארקטית הראשונה, שבמהלכה הייתה לבדה תשעה ימים תמימים, שוככת גם היא . כריסטיאנה ריטר יוצאת מהבקתה . היא רואה זוהר ורוד-כחלחל במזרח . היא קוראת לו השתקפות של השמש, המקיפה לאיטה את כדור הארץ אי-שם מתחת לאופק שלה, של כריסטיאנה . היא עומדת על החוף, שקועה בהרהורים . "אני מרגישה את הבדידות העצומה שמסביבי . אין כאן שום דבר שדומה לי, שום יצור שאוכל להשתקף במבטו, אני כמו מאבדת את גבולות העצמי שלי בטבע רב-העוצמה הזה, סיגרי סנדברג 140 ולראשונה בחיי מבינה את מתת האלוהים של הזולת . " השמחה על קרבתם של אנשים אחרים . השמחה על קיומו של הזולת . היא לא יודעת אם שני הגברים חי...
אל הספר