מצטרפים פזמוניה של נעמי שמר לאחד המוצגים המעניינים ביותר בתרבות הישראלית", קובע דן מירון בפתח מאמר פולמוסי, המבקר בחריפות את יצירתה . "מרכזיותם בהווי שלנו היא תופעה מיוחדת במינה - מאריכה‑‑ימים ועם זאת בעלת דינאמיות מתחדשת וגוברת" ( מירון 1987 : 175 ‑ 176 ) . 65 מבהיר את תרומתה העצומה העלעול בספריה של שמר לרפרטואר הזמר ואת העמידות הרבה של רבים משיריה . עיון מדוקדק יותר מלמד על שינויים מהותיים שחלו בדפוסי היצירה שלה במהלך הזמן . בשני העשורים הראשונים לפעילותה, מ‑‑ 1948 ועד לפרסום הראשון בסדרת הספרים המקבצים את שיריה ( שמר 1967 ) , ראתה שמר את ייעודה בהעשרת רפרטואר הזמר הכמו‑‑עממי, אך משלהי שנות ה‑‑ 60 ואילך הסתמן שינוי בתפיסותיה, והיא החלה לאמץ דפוסי יצירה חדשים, שנועדו 66 חיבורם של שירים במסורת הזמר להעניק לשיריה אופי אומנותי . הכמו‑‑עממי הפך לאפיק שולי למדי ביצירתה, וסביבתם הטבעית של מרבית השירים שחיברה מתקופה זו ואילך לא הייתה עוד השירה בציבור, אלא הקלטה בקולו של מבצע מקצועי . אף היא עצמה הפכה ליוצרת‑‑מבצעת של שיריה . מגמה זו, שניתן להבחין בה בבירור כבר בספרה השני ( שמר 1975 ) , הלכה ...
אל הספר