63 שלית, מיזה, כנות להנור כך אומר אסף שור : אני פותח ספר בעיניים עצומות, מניח אצבע על פסקה אקראית וקורא : "מתרוצצת היא כסביבון בין הכיריים, שעליהם שפותים הסירים, ובין השולחן, שעליו מונח ספר הבישול . כל רגע היא מרימה את מכסי הסירים ומזדעזעת [ . . . ] כמה מלח שמים במי האטריות ? 'מחצית הכף ! ' וכמה מלח-סלרי ? 'קמצוץ' . ריבונו של עולם, כמה זה קמצוץ ? " * נדמה לי שאת הקול הזה — אריך קסטנר — הייתי מזהה גם אילולא זכרתי חלקים מאורה הכפולה כמעט בעל פה . הוא נמצא רגל פה ורגל שם . חציו בתודעה אחוזת המצוקה של הילדה לי, חציו קצת מעליה, משקיפה על הילדה המתעקשת לבשל באירוניה דקה . המרחק בין זה לזה מלא חיבה ואהדה . ברור לו שזה באמת עניין איום ונורא, סוף העולם ממש, להיתקל בהנחיה הסתומה להכעיס "קמצוץ" . ולצד זה ברור לו גם שזה דבר קטן . קמצוץ בפני עצמו, לא קטסטרופה . ואף שקסטנר מת כבר עשורים, הוא עדיין יושב בתווך ברגע זה ממש . מחזיק למעננו את "זה גדול" וגם את "זה קטן" ואומר, תסתכלו : זה תמיד שניהם . איך מחוללים את קסם הקול הזה, את נס הנוכחות שהטקסט ספוג בה, ונראית טבעית ומתבקשת וחסרת מאמץ לגמרי ? איך עוש...
אל הספר