יהויקים כוכבי

לחבריה הצעירים, והיא רק בת ,16 זקוקה עוד בעצמה לרחמי­אם . היא מדברת עברית רהוטה, ואם כי גם חברותיה שומעות את השפה, מתנהלת השיחה בשפה המובנת לכולם, באידיש . . . "תגיד, מה יהיה אתנו שם ? הן בורים אנחנו . . . במשך כל השנים הללו לא למדנו . האם נוכל ללמוד שם, האם יהיה בית­ספר ? . . . " ולאחר רגע של דממה : "איך ניפגש עם בני גילנו שם והם למדו, הם יודעים . . . הנוכל פעם למלא את אשר החסרנו ולהשתוות אליהם ? " הקשבתי רב­קשב, האזנתי למה שנאמר וניסיתי לכוון לבי אל אשר לא בוטא . אל מה שנאמר בחצי­פה וכלאחר­יד . והשאלה הדהדה בקרבי ולא הרפתה : היאך ניפגש עם בני גילנו ? . . . כביכול שוב נפערה תהום . הרבה אמנם עשו החדשים שבילו בחברת הילדים תוך דאגה, טיפול ואהבה . רבות עשתה מסירותן ואהבתן של החברות, בנות הארץ, אשר היו במחיצתם . אך לכל יכלו גם המסירות וגם האהבה ­ "האיך ניפגש עם בני גילנו שם ? " ­ והרי אין זו שאלה טכנית, של כך וכך חדשי לימוד . הן העיקר הוא לא במה שלא למדו, כי אם במה שלמדו, במה שהם יודעים, במה שעבר עליהם . הז בסתרי­הלב עוד מקננת ההכרה, כי העבר הקים חיץ בינם לבין השאר; כל שדיכא והשפיל בעבר מש...  אל הספר