להישאר בבית והייתי עסוקה במשפחתי בבתיר ופחות במשפחתי בירדן . בשנת 2000 נולדה לנו בת ראשונה, ולאחר שנה נולד בננו השני, וכשהוא היה בן שישה חודשים, ב- 11 באפריל ,2002 הוא התעורר בשעה ארבע לפנות בוקר והיה במצב בריאותי קשה לאחר שכוחות צבאיים השליכו גז מדמיע בכפר . ניסינו מיד לפנות אותו לבית חולים בבית לחם אבל נתקלנו במחסום צבאי ביציאה מהכפר . החיילים לא נתנו לנו לצאת, ואמרו שכל הכניסות והיציאות מבית לחם סגורות . ניסינו לשנות כיוון ולקחת אותו לחברון, ושוב נתקלנו במחסום ובחיילים שלא אפשרו לנו להמשיך לבית החולים . נסענו בדרך נוספת והופתענו ממחסום צבאי נוסף . החיילים ערכו חיפוש במכונית ובדקו את תעודת הזהות של בעלי ושל חמי, שאמר להם שהתינוק במצב קשה ושאנחנו חייבים להביא אותו במהירות לבית חולים, אבל החיילים לא הקשיבו ודרשו מאיתנו להישאר במכונית . בכל אותו זמן החזקתי את התינוק שלי בין הזרועות שלי, ומצבו הלך והידרדר . בשלב זה חשבתי שאני חייבת לעשות משהו והחלטתי להסתכן ולצאת מהרכב ולדבר עם החיילים . הסיכון היה בכך שאם החיילים ידעו שאין לי אישור שהייה בפלסטין, או שייקחו אותי לכלא או שיגרמו לי לעזוב א...
אל הספר