הנה סיפורה של בושרא : אני אימא לשמונה ילדים . איבדתי את הבן שלי מחמוד ב- ,2008 הוא היה הבן הבכור, וחמש שנים אחרי שהתחתנתי הגיע מחמוד אליי, וזה היה הדבר המשמח הראשון בחיים שלי, אבל לצערי זה לא המשיך כך כי ברגע שמחמוד היה בגיל 17 הוא נהרג בהפגנה בכפר בית עומר, ואחרי שאיבדתי את מחמוד כל החיים שלי היו קשים וחשבתי על נקמה, שאני אלך ואהרוג חייל כמו שהוא הרג את הבן שלי . אני, באמת, המטרה שלי והרצון שלי היה רק לנקום, ובגלל זה הייתי חיה, שאני צריכה לעשות לחייל הזה נזק כמו שהוא עשה לי . שלוש שנים נשארתי עם המצב הקשה הזה . הייתה לי חברה פלסטינית שהיא חברה בפורום . היא סיפרה לי על הפורום והציעה לי להצטרף לפורום, ואני אמרתי : "אני אף פעם לא שמה את הידיים שלי בידיים של היהודים שהרגו את הבן שלי, ואני רוצה לנקום . בגלל זה הייתי חיה, ושלוש שנים אני נשארתי עם המצב הקשה הזה" . החברה שלי אמרה לי שהיא מזמינה אותי לכוס קפה אצלה בבית ובאתי אליה לבית, וכשהגעתי הופתעתי שכשהייתי בתוך הבית ישראלית נכנסת אליה, לתוך הבית, וברגע שידעתי שהיא ישראלית, יהודייה, אני רציתי לקום ולצאת מהבית, ואמרתי לחברה שלי : "למה את עש...
אל הספר