לקבוע . הסוציאליזם שלו היה אמצעי ולא מטרה, ואמצעים אפשר להחליף . לא היה לו כל קושי להתעלם ממשנתו הסוציאליסטית . ראשיתו הגלויה והמשמעותית של הסכסוך הפנימי בין ברל לטבנקין התרחשה לאחר הנצחון הגדול בתנועה הציונית, כש''החלוץ" נטל חלק מכריע בהשגתו, ב 1933 . במקום לצאת בשבתים ל''הוולוץ", כפי שעשה בןגוריון, הסתייג ברל . הוא ראה ב"החלוץ" "פסוודוחלוציות" . לדעתו היה "החלוץ" העולה לארץ לקוי בהכרתו הציונית והיהודית, מגיב כחלק מהמון דמוי עדר, כלומר, מתבולל בהמון מתוך חיקוי . ברל גינה את "שטיפת המוח" כך ראה את התהליך החינוכי ב"החלוץ" לעומת החינוך התנועתי המעמיק יותר בתנועת הנוער, שם הביאו את החניך להכרה ציונית עלידי טיפוח כושר ההכרעה הערכית שלו . הגישה הזאת היתה מותאמת גם לאופיו המיוחד של ברל . הוא היה אנין טעם, אוטודידקט, "אינטליגנט" בנשמתו, ואת תופעת "החלוץ" בדק בעיניים של "אינטליגנט" . בתקופה מאוחרת יותר קרא לאותם גילויים שגילה ב"החלוץ" ושהיו למורתרוחו, בשם "טיח" מלה נרדפת ל"פסוודוחלוציות" . היה גורם נפשי נוסף שקבע את יחסו של ברל ל"החלוץ" . הוא הרגיש בתוכו כזר . הזרות לא התייחסה למטר...
אל הספר