190 || כותבות הלכה בפועל לאותה משמעות . בטיעונים מסוג זה מובלעת ההנחה שלפרטים השונים בהנחיות ההלכתיות יש משמעות עצמית שניתנת לפענוח ופרשנות, ולאורה יש לבחון את פרטי הדינים . אולם, כבר המדרש 8 הציף את תחושת השרירותיות שבפרטים ההלכתיים : רב אמר לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות . וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות . בעקבות מדרש זה כותב הרמב"ם במורה נבוכים את הדברים הבאים, תוך שהוא מבחין בין קיומו של טעם למצווה בכללותה, לבין האפשרות שפרטים מתוך ההלכות יהיו שרירותיים, ובעלי משמעות רק כחלק מהמערכת : 9 שכלל המצוה יש לה סבה בהכרח ומפני תועלת אחת צוה בה, אבל חלקיה הם אשר נאמר בהם שהם למצוה לבד, והמשל בו שהריגת בעלי חיים לצורך המזון הטוב מבוארת התועלת כמו שאנחנו עתידים לבאר, אמנם היותו בשחיטה לא בנחירה, ובפסיקת הוושט והגרגרת במקום מיוחד, אלו וכיוצא בהן לצרף בהם את הבריות, וכן יתבאר לך ממשלם שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף [ . . . ] ומי שידמה שאלו יש להם סבה, הוא רחוק מן האמת כמי שידמה שהמצוה כולה היא ללא תועלת נמצאת . ודע שהח...
אל הספר