"ראי," המשיכה, "בעצם, אין זה מענייני . תפקידי הוא להשגיח שלא יימסרו סודות צבאיים . את יודעת ואני יודעת, שהורייך יודעים בדיוק היכן את נמצאת . . . " כאן חייכה וקרצה בעיניה . "אבל המכתב האחרון שלך . . . " "לא כתבתי על שום דבר צבאי," קטעתי את דבריה, שלא לפי הנוהג הצבאי . "נכוו, לא כתבת על שום דבר צבאי," השיבה, נאנחה קלות, השתתקה לכמה שניות, ואחרכך המשיכה בתקיפות אבל בעדינות . "את מרוחקת מהבית והורייך ודאי מודאגים . והנה את כותבת מכתב שכולו געגועים נוקבים . האינך חושבת שזה עלול להגביר את דאגתם לך ? הרי הם דואגים בלאו הכי . ומכתב כזה רק יחזק את דאגתם . האינך חושבת כך ? חשבי על זאת . הנה המכתב . לא שלחתי אותו . חשבתי שמוטב שאדבר איתך קודם לכן . אולי תשני אותו קצת ? אינני אומרת שלא תכתבי שאינך מתגעגעת . זה טבעי למדי . אבל לא בצורה כה נוקבת . מה את חושבת על כך ? " כאן הושיטה לי את המכתב, ומכיון שלא עניתי לה פטרה אותי . "כן . . . כן . . . " מלמלתי, כשאני נוטלת את המכתב, מזדקפת לעמידת "דום", מצדיעה ויוצאת מחדרה . יצאתי ברגשות מעורבים : כעם על שלא יכולתי לבטא את רגשותי בחופשיות, ריגשה על דאגתה ...
אל הספר