במרחק כ 50 מטר שמעתי שוב צעקה לעזרה : "גיוואלד", "גיוואלד' / ועזרתי גם לו להגיע לרפסודה . באותה שעה הרגשתי באחד מאווירוני האויב הצולל ומרביץ כדורים על הניצולים . פני הים היו מלאים גופות אנשים, חיים ומתים, כל אחד מאיתנו השגיח על חברו, אולם ההודים, הכושים והאחרים לא עזרו זה לזה . הים התחיל לגעוש, הגלים העיפו קרשים ושברי קרשים . באפלה נצצו הפוספטים בגלים . פתאום ראיתי אוניה מרחוק . הכושים בכו וצעקו שהם הולכים למות, האנגלים חירפו אותם, וההודי אשר פנס בידו חשש לתת אור, ואמר : ''כעדין פיניש" . האניה עוברת ואינה משגיחה בנו . עוד אניה עוברת . החלטתי לחכות . חיכינו שלוש שעות תמימות . נתקלתי בגופת כושי אשר מת תחתי . והנה מתקרב חרטום של אוניה . זזנו הצידה . האוניה נעצרה ועמדה ברוחב, האנשים התחילו לשחות, היה בינינו מרחק של 50 מטר בערך . צעקתי שיזרקו חבל עם עניבה בקצהו . פניתי לםרג'נט הפצוע שיתפוש בחבל, אולם מלח הודי הקדים לחטוף ולתפוש בו ומשך את עצמו מעלה . אני מיהרתי אחריו, אולם הוא בעט בפני והצליח לעלות על האוניה לבדו . הגלים סחבו את הרפסודה לאחור . הרפסודה נעלמה מעיני, וכבר לא היה בי כוח . צעק...
אל הספר