188 | המאבק לשלום מחבלים, למעט הממשלה שהאמינה שייהפך למדינאי אחראי ומוסרי . רבין ופרס ניסו להרחיב את הלגיטימציה של הציבור להסכמים בשיטות מקובלות של האשמת אחרים . הם טענו שבגין יצר תקדים של החזרת כל סיני ופינוי היישובים שם, לכן הוא נושא באחריות העיקרית ולהכרח להיענות לתביעות הטריטוריאליות של אש“ף . אך אסטרטגיה זו של התגוננות והטלת האחריות לא פעלה . הציבור ידע להבחין בין ויתורים בסיני לוויתורים ביהודה, שומרון וחבל עזה . גם הניסיון של רבין ופרס לטעון שהם נושאים באחריות אישית על תהליך השלום, ושהציבור עוד ייווכח ביתרונותיו של ההסכם לכלכלה הישראלית ולמעמדה הבינלאומי של ישראל, היה בעל השפעה מועטה ולא הרשים במיוחד . הליכוד גם הוצג כמפלגת סירוב, המתנגד לכל יוזמה מדינית, ואין לו כל תוכנית חלופית לתוכנית השלום של הממשלה . אפילו הצגת נתניהו כסייען של החמאס ושל הג'יהאד האסלמי, והטענה שהוא חסר ניסיון ביטחוני ובינלאומי, מה שלא היה נכון, לא הרחיבו את מעגל תומכי השלום . היה גם ניסיון מצד הממשלה להציג את המתנחלים כמי שפוגעים במאמץ השלום מתוך שיקולים אישיים או אידאולוגיים, וכמי שרוצים להגן על בתיהם בהתנח...
אל הספר