הבעיה היא לא לחץ דתי אלא מסורת שאתה מקבל . כשבאנו לארץ אבא שלי ישב ודיבר איתי והתחיל לספור לי מי קרוב ומי לא . יש קרובים שהם רחוקים למשל, יעקב ) אליאס ( ואת המסורת הזאת אנחנו שומרים . רק בארץ התחילו להתקלקל והגיעו לארבעה דורות . הנסיעה השנייה שלי לאתיופיה היתה ב 1982 . נודע לי שאמא שלי נפטרה . אני חושבת שזו המכה הקשה ביותר שקיבלתי בחיים . בינתיים הודיעו לי שאבא שלי חולה . פה בקיבוץ החליטו שאני אצא על חשבון התור של יצחק, וכשנודע לי שאבי חולה החלטתי שאני נוסעת . הגעתי עד אדיס, נסעתי עם עוד חברה . ביקרתי אותו וניסיתי לגשש מה ניתן לעשות . אבא היה בן 70 בערך, ראיתי שלא ניתן להעלות אותו ארצה . נסעתי רק לביקור של חודש וכעבור חודש חזרתי . באותו זמן ידעתי על הירידה לסודאן, הרבה כבר ירדו לכיוון סודאן ראיתי שאבא שלי לא יעמוד במסע, אבל אמרתי לאחים שלי שלפחות הם ילכו כי חלק כבר יצאו הצעירים, ונשארה אחותי הקטנה ועוד אח . בינתיים הוא יצא עם אחד, הלכו 24 שעות כמעט בלי לנוח והגיעו תוך פחות משבוע לסודאן, וכשהוא הגיע לשם, האח המבוגר ממנו העלה אותו ישר על מטוס לכאן . מאחר ולא הצלחתי לראות בחיים את אמ...
אל הספר