כאשר אנו סובלים ממחלה עלינו לפעול כעצת הרופא . על אחת כמה וכמה כשמדובר במחלה המתמדת של התשוקה ונגעי הרוח האחרים והעוולות שבאות בגינן ( שם : ,2 57 ) . ההבחנה בין צער הקיום לבין סבל התודעה מובילה למסקנה שהכאב הכרוך במפגש עם החיים עצמם אינו תקלה . יתרה מכך, לכאב ישנה משמעות קיומית, אתית ופסיכולוגית בחיי האדם . יחד עם זאת, קיימת נטייה אנושית טבעית להתנגד לכאב הקיומי בדרכים המובילות לסבל פתולוגי . בהקשר זה אני מוצאת דמיון רב להבחנה של פרויד בין כאב נורמלי לסבל פתולוגי . פרויד הבחין בין סבל נורמלי הכרוך במפגש עם המציאות לבין סבל נוירוטי שנגרם כתוצאה ממערכות הגנה המעוותות את תפיסת המציאות בניסיון להימנע ממפגש עם האמת . כלומר, לפי פרויד, הסבל הנוירוטי נובע מהתחבולות המנטליות שהתודעה יוצרת על מנת לדחות מעצמה את האמת במצבים שבהם המציאות אינה תואמת את תשוקותיה של הנפש או כשהמציאות מאיימת על הנפש . האמונה שהסתרה ועיוות האמת הם מקורות הסבל הנוירוטי היא אחד מעקרונות היסוד הבלתי מעורערים בתיאוריה הפסיכואנליטית . פרויד אמר : [ ה ] "מחלה הנוירוטית" [ היא ] "טכניקה של חיים המבטיחה לאדם לכל המועט סיפוקי ...
אל הספר