108 עמלה עינת ספר . הייתי ילד שקט, לא הפרעתי וכאילו לא שמתי על כלום, אז לא התייחסו . בתיכון, בכיתה י' עשו לי אבחון ונתנו לי התאמות . גם אז לא הסבירו למה עשו ומה מצאו . כאילו בזה שנתנו לי את ההתאמות האלה פתרו את הבעיה שלי . כאילו זה הפתרון היחיד שיש . כאילו אמרו לי זה מה שאתה מקבל, תגיד תודה על זה וסתום את הפה . הייתה מורה אחת, לא זוכר לאיזה מקצוע, שאמרה לי שלוקח לי הרבה זמן עד שאני מבין מה כתוב, ואני נורא נפגעתי מזה, כי מה שהבנתי היה שאם לוקח לי יותר זמן מלאחרים להבין, זה סימן שאני מפגר . זה מה שהיה בעיניי פיגור . בסך הכול, לאורך השנים, היו תקופות שהבנתי דברים ואז חשבתי שאני עצלן, והיו תקופות שלא הצלחתי להשתלט על שיעורי בית ועל בחינות והחלטתי שאני טמבל . איך שלא יהיה, רוב הדברים שחשבתי על עצמי היו רעים . ההורים לא הבינו כלום במצב שלי . אימא שלי בכלל לא הבינה בזה כלום למרות שהיו לה תמיד ציפיות ממני . אבא שלי כן ניסה לעזור, נתן לי מורים פרטיים, אבל אני לא ראיתי עוגן באף אחד מהם . התעסקתי אז הרבה בדברים אחרים . לא בלימודים . בתנועת הנוער, בפגישות עם חברים, קצת בעבודה . רק בחלק האחרון של ה...
אל הספר