62 עמלה עינת לי דיסקלקוליה . גם במקצועות המילוליים היה קשה . בסך הכול הרגשתי טיפשה . מאוד-מאוד-מאוד טיפשה . רק אימא שלי אמרה שאני חכמה, אבל אני לא האמנתי לה אף פעם . בבית הספר אף אחד לא הסביר לי כלום . לא אמר לי מה יש לי בעצם . זה היה בית ספר דתי ולא הייתה שם שום מודעות לכל הקשיים האלה . גם בתיכון החילוני שאליו עברתי אחר כך לא קרה שום דבר טוב . כל הציונים היו גרועים . נכשלתי לאורך כל הדרך . הייתי ישנה בשיעורים, או שהייתי מבריזה בכלל מבית הספר ולאף אחד בבית הספר לא היה אכפת שנעלמתי, שהיו לי המון חיסורים . לאימא שלי, שידעה את זה, הסברתי שבית הספר לא תורם לי כלום, והיא אמרה לי שאני צריכה לעשות הכול רק כדי לשרוד שם . אבא שלי לא היה מעורב בכלל . הוא רופא ולא היה לו זמן אף פעם . בסופו של דבר לא הצלחתי לעשות בגרות, ואחרי התיכון סתם בזבזתי זמן . גם לא הלכתי לצבא . למרות שכבר התרחקתי לגמרי מהדת השתמשתי בתירוץ הזה ובזבזתי את כל הזמן בעבודות מזדמנות . סתם . בגיל תשע-עשרה התעוררתי פתאום והחלטתי שאני צריכה לעשות משהו עם עצמי . שמעתי על המכינה לבגרות בתל חי ושאחר כך אפשר ללמוד שם טיפול באמנות, ואני ...
אל הספר