32 עמלה עינת ואחר כך גם מהתלמידים . הייתה לי תחושה איומה של ייאוש . הייתי ממורמרת מאוד ובמצב רוח ירוד כל הזמן . המורים לא שמו עליי בכלל . אף אחד לא התעניין בי . כן עשיתי שיעורי בית, לא עשיתי שיעור בית, זה לא היה אכפת לאף אחד . הם לא התייחסו אליי בכלל . הייתה מורה אחת שלא הסכימה בכלל להכניס אותי לשיעור שלה . לאחרים לא היה אכפת כי לא הפרעתי לאף אחד . המורים אמרו להורים בימי הורים שאני ילדה טובה ולא מפריעה . בכיתה ה' העבירו אותי לכיתה קטנה ושם לאט-לאט התחלתי להבין מה בכלל רוצים ממני והתחלתי להתקדם, אבל בכיתה ו' החזירו אותי לכיתה הרגילה ושוב הייתה לי נפילה ענקית . רק אחרי ועדת השמה שהמליצה להעביר אותי לבית אקשטיין השתנה המצב שלי . שם ניצלתי . שם התחלתי לפרוח . שם קיבלתי המון שעות תמיכה בלימודים ואת כל ההתאמות שאפשר וגם תמיכה רגשית אינדיווידואלית וקבוצתית . תארי לך שבסוף הגעתי לתעודת בגרות . במשך כל השנים ההורים ניסו לעזור לי . הם שלחו אותי על חשבונם לשיעורים פרטיים שלוש פעמים בשבוע, לארבע שעות בכל פעם . הם לא ויתרו עליי . הם לחמו בשבילי על ועדת השמה ושם החליטו לשלוח אותי לבית אקשטיין והציל...
אל הספר