פרק רביעי הנוער רוקד . האם בוכה . אנו מחויבים להכריע בין הצטרפות לשירת החברים לבין נפנוף ידיים בתשובה לדמעות האם . הרבה בני נוער שרים . אם אחת בוכה . הנוער מביע תקוות לעולם טוב יותר; האם מבטאת את הטרגדיה של העם . ואם קיימת בעולם אספקלריה שבה תוכל לראות את הצער העמוק של פזורי אנוש, הסתכל בדמעות האם, ותראה . . . בקרבך נאבקות שתי דעות; אחת דורשת שתהיה חזק . . . כמו גבר; האחרת תובעת שתהיה כן עם עצמך . שתי הדעות מתנגשות בגרונך . שם הן נפגשות ודורשות הכרעה . אתה מתבייש . יש להיפרד מהחברים, ללחוץ ידיים בפעם האחרונה, יש להרגיע את החברים שלא הצליחו להבליג . . . ובדיוק עכשיו איאפשר לדבר . . . קודם עליך להכריע : אומץלב או כנות . . . ברגעים אלה אין זכרונות, אין עבר ועתיד . העבר כאילו התנדף; העתיד, נסתר בערפל . אנו בהווה בלבד . ההווה פירושו ידיים, ברכות, דמעות, שירים . מדוע מאחרת כלכך האונייה לצאת ? כמה מטרידות עכשיו המשאיות שמטעניהן נפרקים אל הסיפון ! הן מעכבות את סיומו של הווה זה, הקצר כלכך, הממושך כלכך . . . בתוך ההמון בוכה האם . בצד אחר, בני נוער צועקים : פריינדשאפט ! חזק ואמץ ! במרכז, כוב...
אל הספר