פרק עשירי [ 472 ] המכוון בזה השער לדבר על העבודות והעברות והמצות דרך כלל . האמת, אם ילך האדם אחר שקול דעתם החסר לא יאבה להאמין כי יש תכלית אחר במצות ובעברות כי אם על הדרכים אשר בדו מלבם הנמשכים אחרי דעתם שכתבתי למעלה, או כיוצא באלו או קרוב מהם, כי איך יוכלו להאמין פשטי הדברים, "אֶת קָרְבָּנִי [ לַחְמִי ] לְאִשַּׁי" ( במדבר כח ב ) , וכמו "וַיָּרַח יי אֶת רֵיחַהַנִּיחֹחַ" ( בראשית ח כא ) , וחלילה לאדון הכל מכל זה . וכן איך יצוייר שיש לו שום תכלית במצוה ומה יוכלו להכעיסו ולעשות לו בעברות ( ספר האמונות, עמ' ריח ) . כל ניסיון להבין את טעמן של המצוות והעבירות על פי שיקול הדעת לא יצלח, שכן אי-אפשר לקבל את פשוטם של הדברים . המחבר מביא לדוגמה את מצוות הקרבנות, ש"חלילה לאדון הכל מכל זה", היינו, לא ייתכן שהאל העליון חפץ במעשה גשמי מעין זה . על פי שיקול הדעת לא ייתכן אפוא שיש תכלית אלהית למצוות או כי יש בכוחן של העבירות לגרום לאל כעס . והמחבר ממשיך ומבסס את התמיהה בטעמן של המצוות גם על פי מקורות מסורתיים : והאמת משיח אלהי יעקב אמר "הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה" וכו' ( תהל...
אל הספר