פרק שישי [ 226 ] ברור שאידיאל זה של החסיד האדוק, שאין בו מאומה מאותה חומרה למדנית שהיינו מצפים לה במרכז תורה דוגמת אשכנז של ימי הביניים, קשור באופן הדוק לאידיאל הסגפני של הנזיר, ובמיוחד לקווי האופי הארכאיים ביותר שלו . הבשורה המעשית של החסידות אינה נבדלת במאומה מן ה"אטאראקסיה" – העדר תאוות – של הציניקאים הסטואיקנים . לאידיאל זה, אף על פי שלא נבע מלכתחילה ממניעים דתיים, נודעה השפעה עצומה על הסגפנות הנוצרית בהתהוותה, כמו גם על אורח חייהם של אנשי התנועה המיסטית המוסלמית הקדומה, ה"צופיים", בתקופה מאוחרת יותר . בכתבים אלה אנו מוצאים גירסה יהודית של התורה הציניקנית, העושה שימוש בנטיות דומות הקיימות במסורת התלמודית, ובה בשעה דוחקת לפינה או מסלקת כליל את היסודות שאינם עולים בקנה אחד עם נטיות אלה . השפעת תורת הציניקנים ניכרת באידיאל של שוויון נפש גמור כלפי שבח וגנאי . אידיאל זה מופיע לעתים קרובות בתולדות המיסטיקה כיסוד הכרחי להשגת ההארה המיסטית, ולא פחות מזה גם בכתבי המקובלים . נקודה זו מוטעמת יפה באנקדוטה הבאה, כפי שסיפרה המקובל הספרדי יצחק דמן עכו ( 1300 בערך ) . שלום מקביל אפוא את דבריו של ר...
אל הספר