ח לק ב : מ פעל הפ סיק ה 322 ה'משנה תורה', ותהה מדוע לא שובצו עקרונות קבליים בחיבורי הפסק של ר' 483 ברי כי ביסודה של תמיהה זו טמונות שתי הנחות בלתי מבוססות . יוסף קארו . לפי ההנחה האחת, ר"י קארו סבור היה שניתן וראוי לפסוק בתחום התאולוגיה . ההנחה השנייה נוגעת לטיבה של המחשבה הדתית השלטת, לכאורה, בעולמו האינטלקטואלי של מרן – הקבלה – שאת עיקריה שומה היה עליו לשלב בחיבוריו ההלכתיים . מובן כי שתי ההנחות כרוכות זו בזו : ההכרה בקבלה כאמת תאולוגית מוחלטת היא תנאי הכרחי ( גם אם לא מספיק ) הנצרך לשם תרגומה לעיקרים בעלי מעמד נורמטיבי . טברסקי הכיר היטב שההנחה השנייה מעורערת, ועל כן תהה שמא הימנעותו של ר"י קארו מפסיקה בשדה התאוסופיה מלמדת שלא היה 'מקובל כלל וכלל במשמעות המקובלת' . 484 דומני כי בתהייתו של טברסקי טמון יותר מקורטוב של אמת . כפי שכבר הוצע בתחילת דיוננו, אין כל סיבה להניח כי ר' יוסף קארו מצא לנכון להכריע – אף לא בינו לבין עצמו – בשדה המחשבה הדתית . אדרבה, בניגוד לכמה מן הבולטים שבמקובלי זמנו ומקומו, הוא לא דחה את השכלתנות מפני הקבלה והעניק לגיטימציה לשני ערוצי הידע . זאת ועוד, לו היינו ...
אל הספר