ציפורה כוכבי-רייני | 353 "אהה, אז זה בית הקפה שהנצחת ב'פרֵדה' . את צריכה לתת לבעלים של 'עטרה' עותק מהרומן . " אני מתאמצת להתבדח, להיאבק במועקת זיכרונותיה הפורצת, על כורחי, לבית החזה ולקרביים . בית הקפה מלא מפה לפה . מקס, אדם מבוגר וכסוף שיער, מזדרז לגשת אל הסופרת הנערצת עליו . הוא מאיר לה פנים, מושיט לה יד ואל המלצרית הצעירה מורה באצבע להושיב את האורחת הנכבדה לאלתר . המלצרית מתלחשת עם גבר ואישה היושבים סביב שולחן עץ מרובע . שני כיסאות חורקים . הזוג עושה מחווה של רצון טוב ומפנה את השולחן . ומקס, הוא מלווה את נעמי למקום שהתפנה . אני מתעכבת רגע קט כי בכניסה לבית הקפה אישה זרה בגיל העמידה נצמדת לגבי ולוחשת לאוזני : "סליחה, אני רואה שאת מטפלת . אני אשלם לך יותר אם תסכימי לטפל באימי הקשישה . " "גבירתי, אחשוב על זה," אני מפנה אליה את צחוקי, צחוק מפה לאוזן . הזרה קולטת מה שקולטת, מתנצלת ומסתלקת . נעמי, גווה זקוף וזרועותיה מהודקות לצידי הגוף . כפותיה משולבות על ברכיה ופניה חולמניות ומיוסרות . אני מרכינה ראש מעל השולחן, משעינה עליו את מרפקי וראשי נתמך בכף היד . קול פנימי מזהיר אותי : 'הישמרי מפנ...
אל הספר