אריסטו — על הרטורי קה | 175 אנחנו סבורים שאדם מסוים הוא מהימן, מכובד או ידען, הסיכוי שנקשיב לו גדול יותר . רופא שמדבר על מחלה יישמע מוסמך יותר מהטיפוס הפטפטן הזה מהפאב . סביר יותר שנשתכנע מדבריו של מומחה ( או מי שנתפס כמומחה ) , או מדבריו של אדם "מן הסוג האמין והישר" . פאתוס הוא היכולת לעורר רגשות . לשם כך עלינו לדעת מה טיבם של הרגשות שברצוננו לעורר . נניח, לדוגמה, שאנחנו רוצים להכעיס את קהל השומעים . כדי לעשות זאת עלינו לדעת שמנגנון הזעם הוא "נקמה על עוול ברור שנעשה למישהו על לא עוול בכפו" . אם אנחנו יודעים זאת, לא נותר לנו אלא למצוא עוול שנעשה לקורבן חף מפשע, לתאר אותו בהדגשה ולדרוש שייעשה "צדק" . אפשר גם לספר בדיחה כדי להשרות אווירה של רצון טוב ( שהיא גם בגדר אתוס ) , או לשוב ולספר מיתוס לאומי כלשהו כדי ללבות את הלהט הפטריוטי . הכול מחושב מאוד, אבל יעיל ביותר, באופן כמעט מדכא . לוגוס הוא השימוש בעובדות ובטיעונים הגיוניים . זה אולי הדבר הראשון שעולה על דעתנו כשאנחנו מבקשים לשכנע מישהו . אנחנו מניחים שהצד השני שקול ורציונלי, ואם רק נשמיע באוזניו טיעון הגיוני ונציג את העובדות הנכונות, ...
אל הספר