סארטר — על הז ולת | 61 "המשעמם", "השמן" או "המגושמת" . אנחנו חשים היטב את משקל שיפוטם, וזה מכאיב . אפילו מי שאנחנו חושבים שמכירים אותנו היטב אינם יכולים להעריך את מלוא המורכבות של אופיינו . אנחנו מתויגים בפשטנות רבה ומוכנסים למגירה המתאימה, אבל עצמיותנו היקרה והאהובה והאישית ביותר הוחמצה לחלוטין . ואנחנו מתקוממים על העוול שבכל זה ומתחשק לנו לצעוק, "אבל יש בי יותר ! " ואם לא די בכך, אנחנו מתחילים לראות את עצמנו כמו שהאחרים רואים אותנו . כולם החפיצו אותנו, ואנחנו מרגישים את הבושה ואת ההשפלה הכרוכות בכך . לכן אנחנו מחזירים לזולת באותו מטבע . גם אנחנו מצמצמים אחרים ואת כל מורכבותם . אנחנו תופסים את הזולת בתור ממשי פחות, מלא פחות וחשוב פחות מאיתנו . אנחנו, הסובייקט שנעשה לו עוול, מחפיצים את הזולת כדי ששיפוטו יכאיב פחות . אנחנו מלטפים את האגו שלנו ומתעלמים מן האגו של האחר . אנחנו מחזירים את עצמנו למעמד הגיבורים . ולכן, "הגיהינום הוא הזולת" מפני שהוא גוזל את הייחוד של אישיותנו . הזולת גורם לנו להרגיש קטנים וחסרי חשיבות או רדודים, תפלים ומשעממים . אנחנו רוצים לומר, "לא תמיד אני כזה," אבל אנחנו...
אל הספר