אּלר — על הכוונה הטובה | 29 בתוך מסגרת הנישואים, אבל מחוץ לנישואים הן נחשבות לחטא שדינו מוות, ברור שהמעשה עצמו אינו הגורם הרלוונטי מן הבחינה המוסרית . וטענה שנויה עוד יותר במחלוקת : אבלר טען שהאנשים שהרגו את ישו אינם נושאים באשמה מפני שלא ידעו שהוא קדוש . אפילו ישו אמר בסופו של דבר, "אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה שהם עושים" . מובן שכמו בכל סוגיות המוסר, הדברים אינם חד-משמעיים כל כך . איך אפשר לדעת בוודאות מה היו כוונותיו האמיתיות של עושה המעשה ? הרי רוצח לא יודה בנקל שרצח בכוונה תחילה, בידיעה ברורה מה יהיו השלכותיה של הודאה כזאת . על כך השיב אבלר, "אלוהים ידע", אבל היום אין די בתשובה זו . לכן בתי משפט חילוניים בימינו חייבים לבחון היטב את כל הראיות ולהביא בחשבון גם ניתוחי אופי לפני שהם פוסקים אם הפשע נעשה בכוונה תחילה, וכל זה קשה מאוד וחשוף עד מאוד לטעויות . יתר על כן, מה בדבר הקו הדקיק שבין אי-ידיעה לרשלנות ? האם הטענה "לא ידעתי שאקדחים הם מסוכנים" היא קו הגנה סביר ? איזה מאמץ אנו מצפים מבני אדם לעשות כדי להשכיל את עצמם ? ( ראו קליפורד, עמוד 40 ) . באיזו מידה אנחנו אמורים להבין את הה...
אל הספר