מדיניות העבודה של זֵליג

181 לראשונה צילום שלהן, כאל “כתב סתרים בלתי ניתן לפענוח, פרי המצאתו“ של הסופר . הגרמניסט הצעיר יוֹכן גרֵבֶן מיהר להפריך קביעה זו . האם ראה זֵליג במצבור המסתורי של סימני עיפרון זערוריים סימפטום של מחלתו של ואלזר, ועל כן התעלם ממנו באופן שיטתי ? על כל פנים, ב“שיטוטים“ הוא לעולם לא מזכיר את ה“מיקרוגרמות“, כשם שהדימוי שהוא מעביר לציבור הרחב על הסופר לעולם לא חושף ישירות את היותו מטופל במוסד פסיכיאטרי . רק בהספד שהוא מפרסם ב“נוֹיֶה צירכֶר צייטוּנג“ בדצמבר ,1956 הוא מציין כמעט בדרך אגב שוואלזר חי במוסד מאז ,1929 ובהספד מקביל ב“טָגֶס-אַנצייגר“ הוא כותב : “שאיפתו הכנה הייתה להישכח“ . כך מציג אותו זֵליג כאדם שהתנתק מהעולם, כסופר “נשכח“ ו“בלתי מוערך“, שאת יצירתו הוא מנגיש כעת מחדש לציבור . כדי להשיג מטרה זו הוא מקדיש לה את כל מאודו כמוציא לאור ומפעיל את כל קשריו . מ- 1937 ועד 1961 הוא מפרסם עשרה ספרים פרי עטו של ואלזר : מהדורות חדשות של שיריו, הסיפור “הטיול“, הרומן “יאקוֹבּ פוֹן גוּנטן“ ואסופות אחדות של קטעי פרוזה . זֵליג מבקש להעניק צורה מוגמרת ליצירתו של ואלזר, כפי שהוא תופס אותה, על ידי הפקת ...  אל הספר