128 בהֵרִיזָאוּ ראינו שלט שמראה את הדרך לטירה . רוברט מסביר שיש שתי טירות באזור, אחת מהן לא רחוק מהמוסד . בשתיהן בוצעו עבודות שיקום, שלדעתו מעידות על חוסר רגישות : “זו גם תעודת עניות לדור שלנו . למה לא נותנים למה שעבר זמנו לשקוע ולהיחרב ? האם חורבות לא עולות ביופיין על מבנים משופצים ? האדריכלים חובבי ההיסטוריה, שמחפשים אוצרות קבורים ומשחזרים מבנים מימי הביניים בשם האדיקות, היו מיטיבים לעשות אילו יצרו במקום זאת משהו חדש מעשה ידיהם שיכולנו להתפאר בו . בבִּיל התגורר אדריכל כזה, צ‘כי לשעבר, גבר צנום ונמוך קומה עם שיער שחור משחור . הוא שִחזר את האגף הדרומי של טירת אֵרלָך שנשרף במלחמת העולם הראשונה . “ הגשם מתחזק . מכונית נעצרת לידנו, הנהג מזמין אותנו לעלות לרכבו . אנחנו מודים לו ברוב נימוס . רוברט : “דבר כזה עוד לא קרה לי ! אבל בריא יותר לצעוד מאשר לנסוע . אם העצלות תמשיך להתקדם בקצב הזה, האנושות תוכל בקרוב לוותר על הרגליים . “ בכל הכפרים הרחובות דוממים . אנחנו נתקלים רק בחתולים תועים ובילדה שנושאת בובת תינוק בזרועותיה . היא מעלה אותה על שכמה ומכריזה בגאווה : “ישו הקטן הביא לי ילקוט במתנה !...
אל הספר