על אודות המתים שלא סולדים מכלום ועל אודות שתיקם של גרגירי האבק

419 שכנה אחת קפצה לבקר . . . כעבור שעה - עוד אחת . . . "למה כולן החליטו לבוא פתאום ? " חשבתי . הן באו בלי סיבה . ישבו קצת והלכו . זה בגלל שבטלוויזיה כבר הודיעו כמה פעמים . . . עד הבוקר לא ידענו כלום . בבוקר בני התקשר : "אימא, את בבית ? " "מה אתה רוצה ? אני רוצה לצאת לקניות . " "חכי לי . אני אבוא אחרי שתשלחי את נסטיה לבית הספר . " "אני מעדיפה שהיא תישאר בבית . היא משתעלת . " "אם אין לה חום, תשלחי אותה לבית הספר . " הלב שלי צנח, התחלתי לרעוד . הדם שלי קפא . נסטיה רצה לבית הספר ואני יצאתי למרפסת . ראיתי את בני מתקרב, הוא לא היה לבד אלא בליווי כלתי . לא יכולתי לחכות יותר, עוד שתי דקות והלב שלי היה קופץ החוצה ! פרצתי למישורת המדרגות וצעקתי למטה : "מה קרה לאולסיה ? " כנראה צעקתי בקול כזה . . . ישר מהבטן . . . גם הם צעקו לי בתגובה : "אימא ! אימא ! " הם יצאו מהמעלית ונעמדו . לא מוציאים הגה . "היא בבית חולים ? " "לא . " כל העולם הסתחרר לי מול העיניים . הסתובב . משם אני לא . . . לא זוכרת הרבה . . . הגיעו הרבה אנשים משום מקום . . . כל השכנים פתחו את הדלתות, ניסו להרים אותי מרצפת הצמנט, לדבר אליי ...  אל הספר