372 כסגן מפקד החטיבה לענייני חינוך פוליטי בחיל האוויר . עברנו מבסיס לבסיס, גרנו במעונות . צריפי לבנים ארוכים, זהים בכל בסיס . תמיד עלה מהם ריח של משחת נעליים ומי הקולון הזולים "שִׁפְּר" . גם אבא הדיף אותו ריח תמיד . סצנה מספר אחת : אני בן שמונה, אחי בן תשע, אבא חוזר מהשירות . החגור שלו חורק, מגפי העור המבריקים חורקים . בדקות האלה אחי ואני רוצים 134 להיעלם, להיות לבלתי-נראים ! אבא שולף מהמדף את "הטייס הקיטע" מאת בוריס פּוֹליבוֹי, אשר שימש אצלנו בבית במקום ספר תפילות . "מה קרה הלאה ? " הוא פונה תחילה לאחי . "המטוס נפל . אלכסיי מארסייב זחל . . . הוא היה פצוע . הוא אכל קיפוד . . . הוא נפל לתעלה . . . " "לאיזו תעלה ? " "הוא נפל למכתש שהותירה פצצה במשקל חמישה טון," אני מנסה לעזור . "מה ? זה היה אתמול . " קולו הפיקודי של אבא מעביר בשנינו צמרמורת . "אז לא קראתם היום ? " סצנה מספר שתיים : אנחנו רצים סביב השולחן, כמו שלושה ליצנים - אחד גדול ושניים קטנים - המכנסיים שלנו מופשלים ואבא אוחז בחגורה . ( שותק . ) מעניין, קיבלנו כולנו חינוך קולנועי, מה ? העולם מורכב מתמונות . . . גדלנו על סרטים, לא על ס...
אל הספר