החמור של הביל“ויים

81 החמ ור ש ל הבי ל “ ו יים היה נגדם, וכך גם שכניהם מהכפר הערבי קטרה . סיוע מצד חובבי ציון לא הגיע, עד כדי כך שאפילו לחם לא היה להם . גם המצרך השני בחשיבותו אז — סיגריות — אזל לגמרי . תה לעומת זאת היה להם, אך ללא סוכר . והייתה גם בעיית החמור, בהמת העבודה והרכיבה היחידה של הגדרתים . הימים ימי קיץ, והעשב כלה מן הארץ ומספוא לחמור לא נקנה כי לא היה במה לשלם . נער החמור פעם ועוד פעם והתחנן למנת מזון . החמור הזה היה מרכיב חשוב של החיים במושבה הצעירה : כל אנשיה המעטים רכבו עליו, העמיסו עליו משאות, יצאו לביקורי שכנים, ועד יפו הרחוקה הגיעו איתו . והנה קרה נס . הדואר הביא להם תרומה של שמונה רובל ששלח למושבה הצעירה נדבן אחד מרוסיה . לא הרבה, אך מספיק לשנות מעט את מצבם הקשה . ישבו הביל“ויים, עשרה גברים ונשים אחדות, ודנו מה לעשות בכסף . ההצעה הראשונה הייתה לקנות לחם, אלא שהתברר כי הוא לא יספיק לכולם, והוצע שרק נשים יקבלוהו . לכך סירבו הנשים . הן אמרו — ותיקי תנועת ביל“ו במלאת 25 שנה למושבה גדרה, 1909 . בין הנוכחים : זלמן דוד לבונטין, ד“ר חיים חיסין, צבי הורביץ, ישראל בלקינד, מנשה מאירוביץ, יעקב שלמ...  אל הספר