210 | מחשבות על עגנון, ג הראשית הזאת, שמוראותיה אינם מצויים במעשי היום-יום, שהם אלה שהסיודוס היה מכנה ׳מעשי / עבודות היום-יום׳, עוקרת לכתחילה את סיפורי השבחים מעולם הכרוניקות ההיסטוריות, אף שאין היא מוותרת על סמכות של אמִתוּת היסטורית . סיפורי השבח אין להם הווה . הם בחזקת ׳קדמוניוּת׳ מרגע לידתם . וכך גם גיבוריהם בסיפורי קורות בתינו נראים כבר בלידתם לא כעשויים בשר ודם אלא כחצובים מסלע עתיק שהותק ממכוֹרתו הרחוקה באשכנז והועבר לפולין . בכך הם דומים לגיבורי המיתוס שאנושיותם מושעית : נמרוד וגלגמש, אודיסאוס ואדיפוס, המלך ארתור והקוסם מרלין, שאפשר שהיה להם גם שורש היסטורי, אך הקורא בעלילותיהם הספרותיות אינו תר אחר מידת היום-יום של מעשיהם, אלא אחר ההוד המופתי של גדולת העבר שלהם המכתיבה את ההיסטוריה שתתגלגל לאחר עידנם הקדמוני . סיפורת השבחים שרויה אפוא במרחב בלתי נחצה, שאין לעוברו, בין האייקוני המיתולוגי ובין ההיסטורי הכרוניקאי, והוא המרווח שעגנון ביקש לנעוץ בו את שורשי הראשית של שבט משפחתו ולהצמיח מהם את מעשי הפלאות של אבות המשפחה בַּ׳קדוּמוֹת׳ ( ככותרת סיפוריו על תמה זו ) , שהם ימי מעברם מאשכ...
אל הספר