ג. רדיפת המחתרת הציונית, סתיו 1949

במלכודת תפיסות הלאומיות 199 [ . . . ] כל אחראי התנועה והשורה ייתפשו, וגורלם יהיה כגורל אחראי המפלגה הקומוניסטית — תלייה לפי החוק החדש . 36 החשש העיקרי היה פן העצורים יישברו תחת העינויים ויובילו את החוקרים אל מחסני הנשק . בנסיבות אלה הדהימה תגובתם של מדריכי התנועה, שכבת המנהיגים הצעירים של המחתרת הציונית : ברוב ייאושם כינסו פגישת חברים והחליטו לפוצץ את בניין הבולשת העיראקית ולפעול בנשק נגד הנהגת הקהילה . משמעותן של החלטות אלה הייתה התאבדות המונית . קשה להעריך מה עמד מאחורי ההחלטה החפוזה והמסוכנת הזו, אולי סיפורי הגבורה על מורדי הגטאות, שעליהם התחנכו בתנועה הציונית . מכל מקום, ההנחיות מישראל היו נחרצות וחד-משמעיות : ישראל תבעה להרגיע את הרוחות ולהעביר את המדריכים הציונים אל מחוץ לגבול עיראק . בתוך זמן קצר עשרות מהם הוברחו לאיראן ומשם הועברו לישראל . במקביל, השליחים פנו אל ראשי הקהילה היהודית בבגדאד בדרישה לפעול להפסקת החקירות והמאסרים . נציגים ציונים נפגשו עם אחדים מהם : הסנטור עזרא מנחם דניאל, חבר הפרלמנט סלמן שינה, הסוחר העשיר יחזקאל שמטוב שבנו היה חבר בהגנה, ואחרים, ואיימו בתוצאות הרו...  אל הספר
יד יצחק בן-צבי