אמירת תורה וגבולות השפה

217 פרק שישי : הלימוד וכתבי הקודש 217 14 מסורת אחת, ידועה היטב ומצוטטת רבות, ששימר תלמיד של המגיד, של דבר ה׳ . מציעה הרהורים אישיים על הדרך שבה ראוי שאדם יכין את עצמו : ופעם אחד שמעתי שאמר לנו המגיד זללה״ה [ זיכרונו לברכה לחיי העולם הבא ] בפירוש, אני אלמוד אתכם אופן היותר טוב איך לומר תורה, בהיות שאינו 146 ולא מרגיש את עצמו כלום, כי אם אוזן שומעת איך שעולם הדיבור מדבר בו, הוא המדבר בעצמו, ותיכף שמתחיל לשמוע דברי עצמו יפסיק, וכמה פעמים ראו עיני ולא זר, כשפתח פיו לדבר דברי תורה היה נראה לעין כל כאלו אינו בזה העולם כלל, ושכינה מדברת מתוך גרונו, ולפעמים אפילו באמצע ענין ובאמצע 147 תיבה היה פוסק ושהה זמן מה . כדי ״לומר תורה״ באופן הנכון, טוען המגיד, על הדרשן לרומם את גבולות העצמי . כל מודעות עצמית מפריעה לשטף של החוכמה האלוהית דרך מוחו, ובאופן יותר ספציפי, מונעת מהשכינה לדבר מתוך גרונו . שוב אנו מוצאים את המגיד מזכיר את הסמל המוכר של עולם הדיבור, ההשתכנות האלוהית בתוך האדם בצורה של שפה ; רק באמצעות העלאת יכולת קדושה זו של שפה יכול הדרשן האנושי באמת להתחיל ״לומר תורה״ . אין ספק בכך שר׳ זאב ו...  אל הספר