בין הסיפור האישי לסיפור הכללי

262 | לדובב שפתי שותקות שמתוארת בו הטמיעה את הסיפור האישי עד להיעלמותו . סיפורה עוסק בעלייה על הקרקע של קיבוץ שדה נחום בשנת 1937 כיישוב חומה ומגדל . הוא מסופר בלשון רבים ואין בו כל ביטוי לחוויה האישית . לא רק שהפן האישי מובלע בסיפור הקולקטיבי, הוא גם מאמץ תבנית סיפורית ידועה והוא דומה לסיפורי יישובים נוספים . בפאתוֹס שאופייני לסיפורי העלייה על הקרקע מתוארת תחיית הארץ השוממה והעזובה שעם בניית הצריפים הראשונים והחומה זוכה לעדנה . ״ערבת בית-שאן העצובה לבשה חג״ . והחברים, כאנשי עמל שמשלבים ידיהם יחד כדי להקים את הקיבוץ, זוכים לתיאורים מאדירים, ״קול הפטישים בישר הבשורה : ברית כרתה היד העברית 51 העובדת את נוף זה, ברית לנצח : ישוב עברי יקום כאן ! ״ . ברצון להצניע את מקומן הייתה הצטנעות אמת שאופיינית גם לכתיבתם של גברים חברי קיבוץ . גם ביניהם יש שתיארו את חייהם לאור המעשה הקולקטיבי ההרואי, ופחות התמקדו בעלילות מעשיהם הם . בראש הועמדו המטרות הלאומיות והחברתיות וההתמקדות בטובתו של היחיד לא הלמה את מטרות החברה הקיבוצית . דרך ביטוי זו שיקפה את רוח התקופה ואת האתוס הקיבוצי שרווח בראשית ימיו של הקיב...  אל הספר